עז' חיים שיף ע"י מנהל עזבון זיו עירוני נ' החב' לפיתוח חוף אילת בע"מ ואח'

פסק דין

1. המנוח חיים שיף ז"ל (נפטר ב- 24.6.2000) היה מהדמויות הבולטות בענף המלונאות בישראל.

ביום 10.3.1981 נערך הסכם בין המנוח לבין הנתבעת 1 – החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (להלן – חפח"א) שענינו פיתוח מגרש מס' 26 (להלן – "המגרש באילת") לצורך הקמת בית מלון (להלן – "הסכם אילת").

במקביל התקשר המנוח בהסכם עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן – ממ"י) לקבלת זכויות המקרקעין במגרש אילת – (להלן – הסכם ממ"י אילת).

בהתאם להוראות הסכם אילת שילם המנוח לחפח"א (במהלך 1981/2) סכום מצטבר נומינלי של 3,191 ₪ - סכום אשר שערוכו ליום הגשת תביעה זו הינו 5,315,000 ₪ (!). בהתאם להוראות הסכם ממ"י אילת שילם המנוח לממ"י סכום שערכו המשוערך ל- 2000 הסתכם בכ- 6,180,000 ₪.

ביום 22.7.1983 נערך הסכם בין המנוח לבין הנתבעת 2 – החברה לפיתוח חוף ים המלח חבל סדום וערד בע"מ (להלן – חוף ים המלח) לפיתוח מגרש מס' 4.4.4 (להלן – הסכם חוף ים המלח) גם זאת למטרת הקמת מלון (להלן – "מגרש ים המלח").

במקביל נחתם הסכם בין המנוח לממ"י לקבלת זכויות במקרקעי המגרש הנ"ל.

במסגרת הוראות הסכם ים המלח שילם המנוח לחוף ים המלח (במהלך 1983/4) סכום נומינלי של 9,228 ₪ - המשוערך ליום הגשת תביעה זו (ינואר 2004) לכדי הסכום של 4,252,427 ₪.

לממ"י שילם המנוח – בגין הסכם מגרש ים המלח סכום המשוערך לערכי שנת 2000 ב- 5,622,263 ₪.

מסיבות שונות – שאינן רלבנטיות לשלב זה – לא יצאו ההסכמים לפועל, מגרשי אילת וים המלח לא פותחו והמנוח לא הקים המלונות.

בנובמבר 1985 הודיעה חפח"א למנוח על ביטול הסכם אילת, כאשר עוד באוקטובר 1984 הודיע המנוח לחוף ים המלח על ביטול הסכם חוף ים המלח.

לאחר סדרת מגעים ומפגשים כאלה ואחרים בין המנוח לבין ממ"י ולבין חפח"א וחוף ים המלח – הגיש המנוח בדצמבר 1988 כתב תביעה בבית משפט זה כנגד ממ"י ונגד שתי הנתבעות דנן – ובו תבע, בין היתר, את השבת מלוא הסכומים ששילם להם עפ"י ההסכמים הנ"ל (להלן – התביעה הראשונה).

התביעה הראשונה נמחקה זמן קצר לאחר מכן (ומבלי שנדונה לגופה) – זאת לאחר שהמנוח לא שילם את אגרת בית המשפט.

גם לאחר שנמחקה התביעה הראשונה המשיכו מגעים כאלה ואחרים בין המנוח לבין ממ"י והנתבעות שבפני.

ביום 10.7.2001, לאחר פטירת המנוח, הגיעו העזבון וממ"י להסדר מוסכם ולפיו השיב ממ"י לעזבון את הסכומים (המשוערכים) ששילם לו המנוח בגין רכישת הזכויות במגרש אילת (בהסכם משנת 1982) ובמגרש חוף ים המלח (בהסכם משנת 1983).

חלפו להן עוד שלוש שנים, וביום 28.1.2004 הגיש עזבון המנוח תובענה זו שבפני כנגד חפח"א וחוף ים המלח להשבת הסכומים ששילם להם המנוח בגין הסכם מגרש אילת (משנת 1982 ואשר בוטל כאמור בנובמבר 1985) ובגין הסכם חוף ים המלח (משנת 1983 ואשר בוטל באוקטובר 1984).

הנתבעות העלו בפתח הגנתן את טענת ההתיישנות.

על פי הטענה, עילת התביעה כנגד הנתבעת 1 (חפח"א) נולדה עם ביטול הסכם בשנת 1985 – ועל כן התובענה להשבה התיישנה כבר בשנת 1992. אשר לתביעת ההשבה נגד חוף ים המלח – זו התיישנה על פי הטענה ב- 1991 (שבע שנים מיום ביטול ההסכם באוקטובר 1984). התביעה דנן, על פי טענת ההתיישנות של הנתבעות, הוגשה איפוא למעלה מ- 13 שנים לאחר התיישנותה.

2.התובע טוען כנגדן כי תביעתו לא התיישנה – ואלו עיקרי טענותיו לענין זה.

א. מועד ביטול ההסכם יצר אמנם את מועד הולדת עילת התביעה "המושגית" להשבה. ברם עילת התביעה "הקונקרטית" לא בשלה אלא רק בתחילת שנות האלפיים – בשלב בו נכזבה (עפ"י הטענה) תוחלתם של המנוח והעזבון, שבא בנעליו, להסדר הקצאת מגרשים חלופיים אשר סכומי ההשבה הנתבעים עתה – אמורים היו להחשב כחלק מתמורתם.